יכולת קריטית לחיים מאושרים
 
 

 


 


 

 יכולת קריטית לחיים מאושרים

דף הבית >> בלוג - מאמרים >> התפתחות אישית | צמיחה רוחנית | מדיטציה >> יכולת קריטית לחיים מאושרים
‏יום שלישי, 17 באפריל 2012

Share
התפתחות אישית
יכולת קריטית שבלעדיה זה בלתי אפשרי להיות באמת מאושרים
ישנה יכולת מסוימת שחסרונה הוא מתכון בטוח לחיים בלתי מאושרים, שבאופן בלתי נמנע כוללים רמות שונות של: סבל, כאב, חוסר שביעות רצון, חוסר סיפוק, חוסר שלווה ועוד. זוהי לא "עוד יכולת", זוהי יכולת בסיסית, זהו כושר טבעי ועם זאת נדיר כל כך.
יש כאן פרדוקס מצער: מצד אחד, מדובר ביכולת בסיסית ביותר, בערך כמו היכולת לנשום. ומצד שני, מספר האנשים בעולם שמחזיקים ביכולת הזו כיום מוערך לדעתי בפחות מ-1% מכלל האוכלוסייה. מהי אותה יכולת קריטית, שהיא אחת מאבני הבסיס לחיים בריאים, מאושרים ועשירים?
על מנת להמחיש לכם את היכולת הזו בצורה הברורה ביותר שאני יכול, אני מתכוון לפעול בשתי דרכים: ראשית, אשתף אתכם בסיפור הודי מקסים שמספק אנלוגיה יפהפייה לאותה יכולת. ושנית, ארחיב בהסבר לגבי חוויית החיים בהיעדרה של היכולת הזו. נתחיל בסיפור...
הסיפור מספר על שני נערים עניים שהתקיימו מקיבוץ נדבות בלבד, כשהם הולכים מבית לבית בעיר וגם בכפר. האחד היה עיוור והשני סייע לו. יום אחד הנער העיוור לא הרגיש טוב וחברו אמר לו: "תישאר כאן לנוח, אני אלך ואביא אוכל לשנינו".
באותו היום קיבל הנער מעדן טעים מאוד: דייסת חלב הודית בשם "קיר". הנער מעולם לא אכל כזו דייסה. הוא התענג בכל פעם בו נגעה לשונו בדייסה, אך לרוע המזל לא הייתה לו קערה שבאמצעותה יכול היה להביא גם לחברו העיוור מהמעדן. ולכן הוא אכל את כולו.
כשחזר למקום שבו השאיר את חברו העיוור לנוח, הוא אמר לו: "אני מצטער מאוד, היום קיבלתי מעדן טעים במיוחד- דייסת חלב, אבל לא יכולתי להביא גם בשבילך".
הנער העיוור שאל: "מהי דייסת חלב?" וחברו ענה: "זוהי דייסה לבנה, החלב לבן". כיוון שהנער היה עיוור מלידה, הוא לא הבין מה זה לבן. בניסיון להסביר לנער העיוור מהו לבן, אמר לו חברו: "לבן הוא היפוכו של שחור". הנער העיוור שאל: "ומהו שחור?" כי הרי לא ידע גם את הצבע השחור.
בחוסר סבלנות, אמר חברו: "נו באמת, נסה להבין. לבן!" אך הנער העיוור לא הצליח להבין. חברו חיפש דרך אחרת להסביר לו מהו לבן. הוא הסתכל מסביבו וראה עגור לבן. הוא שלח את ידו, הביא את העגור אל מתחת לידיו של הנער העיוור ואמר: "לבן הוא כמו העוף הזה".
הנער העיוור מישש את העגור ואמר: "עכשיו אני מבין מהו לבן. לבן הוא רך!" חברו החל להתעצבן ואמר: "לא, אין כאן שום קשר לרכות, לבן הוא לבן! נסה להבין".
"אבל אמרת לי שלבן הוא כמו העגור הזה ואני מיששתי את העגור והוא רך, כלומר דייסת החלב רכה, הלבן הוא רך". חברו אמר: "לא, לא הבנת. אולי תנסה שוב".
שוב שלח הנער העיוור את ידיו והחל למשש את העגור כולו, מהמקור שלו דרך צווארו, גופו ועד שהגיע לזנבו. "אה...עכשיו אני מבין. הוא עקום, כלומר דייסת החלב עקומה!"
הוא לא יכול היה להבין משום שחסרה לו היכולת לחוות מהו לבן. באופן די דומה, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם.

אז נכון שמרביתנו לא עיוורים ויש לנו את היכולת לחוות את הצבע הלבן ואפילו צבעים רבים נוספים. אבל אנחנו בהחלט עיוורים כשזה נוגע לראיית המציאות כפי שהיא ולחוויית המציאות המוחלטת שנמצאת מעבר למסך התפיסה שלנו (מסך שהוא תוצרת המוח).
ייתכן ששמעתם אותי אומר בעבר ש: "אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם. אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו". זהו בדיוק הזמן המתאים להסביר את האמת שעומדת מאחורי המשפט הזה. הסיבה שבגללה אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, היא מכיוון שאנחנו רואים וחווים את המציאות דרך מסננת שנקראת תפיסה. המסננת הזו היא סובייקטיבית לגבי כל אחד ואחת מאיתנו ולכן נאמר שאנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו.
מסך התפיסה הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמוח המותנה, מה שאומר שאנחנו מסתכלים על ההווה (המציאות) דרך עיני העבר ולכן רואים אותו באופן מעוות. שהרי, בני האדם לא רואים באמצעות עיניהם, אלא רק מבעד לעיניהם, באמצעות תאים של הכרה שנמצאים במוח. במילים אחרות, אנחנו רואים את המציאות דרך "האיש החושב" ששופט, משווה, מבקר, מאשים, משער, מניח, מגיב (אוהב, לא אוהב, נמשך, סולד) ועוד.
לראות את המציאות דרך מסך התפיסה של המוח המותנה, זה אומר לצמצם את המציאות. ולצמצם את המציאות, זה אומר לראות מציאות צרה ומוגבלת ובאמצעות כך, אנחנו גם מגבילים את עצמנו. זאת מכיוון שכאשר אנחנו רואים את העולם בצורה מעוותת, זה בהכרח אומר שאנחנו רואים את עצמנו גם באופן מעוות. אנחנו לא מודעים לטבע האמיתי שלנו.
ישנם ארבעה תהליכים נפשיים הכרוכים בחוויית המציאות: תודעה, תפיסה, תחושה ותגובה. החלק הראשון הוא החלק הקולט של הנפש. הוא לא מאבחן, אלא רק "רושם" את התרחשותה של תופעה כלשהי ברמת חומר הגלם של החוויה, ללא הדבקת תווית למה שזה עתה נקלט.
החלק השני הוא התפיסה, פעולת הזיהוי, האבחון, התיוג והמיון למה שכבר האדם חווה בעבר וקביעת הערכות ושיפוטים. כפי שהסברתי קודם, התפיסה הזו היא מעוותת מכיוון שהיא מבוססת על המוח המותנה. ומכאן הבעיה רק נעשית חמורה יותר, כשעוברים לשני השלבים הבאים.
החלק הבא הוא התחושה. בכל פעם שנקלטת תשומה כלשהי בגוף, בכל פעם שהתודעה קולטת תופעה מסוימת באמצעות מגע עם החושים, מופיעה תחושה פיזית בגוף. כל עוד לא ניתנה הערכה לתשומה, התחושה היא ניטרלית. אבל ברגע שנקבעה הערכה כלשהי לאותה תשומה שנקלטה, התחושה נעשית נעימה או לא נעימה, זאת בהתאם להערכה שנקבעה.
החלק האחרון הוא התגובה. אם התחושה נעימה, מתגבש בנו רצון להמשיך ולחזק את החוויה, לרצות שהיא תימשך- זה נקרא השתוקקות (סוג של תגובה). לעומת זאת, אם התחושה היא לא נעימה, יש רצון להפסיק אותה, לדחות אותה או להרחיק אותה- זה נקרא סלידה או דחייה (סוג אחר של תגובה).
ארבעת השלבים הנפשיים האלה (שחשוב לציין כי הם בני חלוף, כלומר ארעיים) מתרחשים במהירות כזו עצומה וחוזרים על עצמם בכל מפגש נוסף. הדבר קורה כל כך מהר, שאנחנו לא מרגישים בזה בכלל. רק כאשר תגובה מסוימת תחזור שוב ושוב במשך תקופה ארוכה ותקבל מטען מודגש יותר, ייתכן שתתפתח בתודעה מודעות לאותה תגובה.
מהי המסקנה העיקרית כאן?
שחוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא, מניע גלגל שלם של תהליכים נפשיים שדרכם אנחנו חווים מציאות עקומה לגמרי. זהו למעשה חלק מהסיבה לסבל האנושי. תחשבו על זה לרגע...חוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא קשור לחוסר היכולת שלנו להבחין בין עובדה לפרשנות, בין המציאות לבין האשליה (תוצרת החשיבה). וברגע שאנחנו חשים ומגיבים, אנחנו עושים זאת כלפי מה שמלכתחילה הוא דבר אשלייתי ומובנה.
הנה דוגמא פשוטה: קבעתם פגישה עם אדם קרוב אליכם שבעבר איחר שלוש פעמים לפגישות שלכם. אתם מופיעים במקום המפגש ובמועד שבו קבעתם והאדם הזה לא מגיע. המציאות ברמת העובדות היא שאתם כבר כאן והאדם לא לידכם. אי אפשר להתכחש לזה, זוהי העובדה. אבל ברגע הזה אתם מניחים הנחה (אלמנט תפיסתי) שמבוססת על המוח המותנה. אתם אומרים: "שוב הוא מאחר ומזלזל בזמן שלי, אין לו טיפת כבוד אליי. איך הוא מעז לעשות את זה? אני בכלל לא מבין למה אני חבר שלו..." ומכאן זה עלול להימשך עוד ועוד.
אתם מתקשרים אליו והוא לא עונה, אתם מתעצבנים עוד יותר. אתם חשים את הכעס בגוף, בין אם אתם מודעים לכך או שלא. אתם מגיבים לסיטואציה, אתם מתנהגים, אתם פועלים באופן מסוים. כעבור שעתיים הוא מתקשר אליכם ומסתבר בכלל שהייתה אי הבנה ושאתם אלה שרשמתם את הפגישה במקום הלא נכון ביומן שלכם. מה קרה כאן? גלגל שלם של חווית מציאות מעוות לחלוטין, גרם לכם לחיות בתוך גיהינום קצר לכמה שעות.
ומה הייתה הסיבה הראשונית שממנה הכל התחיל? חוסר היכולת שלכם לחוות את המציאות כפי שהיא. בדיוק כמו הנער העיוור, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם. איך מפתחים את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא? זה כבר נושא שנשאיר לפעמים הבאות...

הרגישו חופשי להגיב ולשתף מהידע והחוויות שלכם כאן למטה.
 
מי ייתן ותהיו מאושרים ולא כי צריך,
יואב זילכה

אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. Share
רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!

 


 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
חזרה למעלה
  דף הבית  |  מנטור  |  מאמן אישי  |  אימון עסקי  |  קואצ'ינג  |  הצלחה  |  coaching  |  מנטורינג  |  התפתחות אישית  |  מדיטציה  | מנטור אישי  | מנטור עסקי  
© כל הזכויות שמורות ליואב זילכה - Mentor Me                                
  יעוץ זוגי  |  עוגות יום הולדת  |  מתנה  |  מאמנים אישיים  |  מורה למדיטציה  |  האזנה  |  מדיטציה  
 
לייבסיטי - בניית אתרים