כלואים בבית סוהר של מילים
 
 

 


 


 

 כלואים בבית סוהר של מילים

דף הבית >> בלוג - מאמרים >> התפתחות אישית | צמיחה רוחנית | מדיטציה >> כלואים בבית סוהר של מילים
 
‏חמישי, 4 בפברואר 2016
 
 

התפתחות אישית | צמיחה רוחנית | מדיטציה
 
כלואים בבית סוהר של מילים
 
זה התחיל לפני עשרות שנים. לפני שזה התחיל היינו מאושרים, היינו שלווים, חיינו בשלום ובהרמוניה. היינו הכל וידענו הכל, אך אין זה דומה לידע שיש לנו היום. לפני ההתחלה, היינו ברווחה נפשית בלתי מותנית אך גם בלתי מודעת. מה שהיה בזמנו דומה למה שקורה לנו בשינה עמוקה, זו שנמצאת הרבה מתחת למימד החלומות. במצב כזה אנחנו מאושרים וממומשים אך איננו יודעים זאת. מצב הערות הרגיל שלנו ביומיום הוא בערך הפוך מזה - אנחנו (במקרה הטוב) יודעים שאיננו מאושרים. אז מה בעצם התחיל? מתי זה התחיל? ומה מצבנו כיום?
 
מה שהתחיל כשנולדנו הוא תהליך הבנייה של בית הסוהר שבו אנחנו כלואים היום. זהו בית סוהר אכזרי, משעמם ומאובטח ביותר. בלתי אפשרי לצאת מבית הסוהר הזה וזאת משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא שאיננו מודעים כלל לקיומו. כיצד נוכל לצאת מבית סוהר שאיננו מכירים בו? הסיבה השנייה תופיע בהמשך המאמר.
 
מהו בית הסוהר הזה? זהו בית סוהר של מילים. בנייתו החלה עוד לפני שלמדנו לדבר, כאשר התחילו לדבר איתנו. מאז צברנו אוסף מרשים מאוד של מילים, מושגים, שמות, ביטויים ועוד. לכאורה, מדובר בתהליך למידה, תהליך רכישת ידע, שכן מאז צברנו ידע רב. למדנו שזה אבא וזו אמא, למדנו שזו שמש וזה ירח, זו בננה וזה פרח. אפילו למדנו שני שמות שהם כביכול אנחנו בעצמנו: אני והשם שלי.
 
לאחר מכן התחלנו לדבר וגם לשאול שאלות. בכל פעם שראינו משהו לראשונה, שאלנו את הורינו, אחינו או כל מי שהיה בנמצא: "מה זה?" וקיבלנו תשובה. ביום קיצי אחד למשל, לקחו אותנו למקום מאוד מוזר. ראינו שם כמות אדירה של מים בתזוזה ולא מעט חול. היו גם דברים משונים ששטו על פני המים ואפילו חיות קטנות שיודעות לצלול מתחת למים. אמרו לנו שזה "ים".
 
למדנו עם השנים שלכל דבר יש מילה, יש הגדרה שאומרת מהו. כך החיים פשוטים יותר, הכל מוגדר ואפשר בקלות לתקשר עם הסביבה כי כולם יודעים ששמש היא שמש ואהבה היא אהבה. עם צבירתו של עוד ועוד ידע, צברנו גם ביטחון שהרי הנה אנחנו יודעים כבר הכל. אנחנו יודעים מי אנחנו ומיהם האחרים, מה קרה בעבר ומה קורה עכשיו, מהי המציאות ואפילו מה יקרה מחר.
 
מה שאנחנו לא יודעים זה שכל הידע הוא בורות וכל הגדרה היא גדר וגבול. כל הידע הוא לא יותר מאשר אוסף של מחשבות ומושגים, רצף של מילים שבני האדם שחיו לפנינו המציאו. לאט לאט התרחש מבלי ששמנו לב תהליך מוזר שבו חיינו איבדו את צבעם, טעמם נשמט, הכל ידוע והכל משעמם. פתאום אנחנו רואים שאנחנו לא באמת מאושרים, שאנחנו שלווים רק לעתים רחוקות ושחיינו חסרי יופי והרמוניה. במקום אלה, יש תסכול, יש מתח, יש פחד ויש דאגה, יש לאות ויש דכדוך.
 
פתאום אנחנו מוקפים בבית סוהר עם קירות עבים וגבוהים, כלא של מילים. אנחנו חיים במציאות קונספטואלית, המציאות עבורנו היא מפה של רעיונות ואמונות שנמצאת במוחנו. במילים אחרות, מחשבותינו הן מציאותנו, הן חיינו והן גם אנחנו בעצמנו. כשעיננו פוגשות עץ, איננו רואים את העץ כפי שהוא באמת. אנחנו רואים את הזיכרון, את המילה 'עץ'. אנחנו רואים מחשבה ולא עץ חי, ממשי ומלא קסם שעומד מולנו. כמעט ואיבדנו לחלוטין מגע עם המציאות האמיתית, עם החיים עצמם, עם עצמנו במובן הממשי.
 
כמעט כל מה שאנחנו חווים נחווה כפעולה של זיכרון, דמיון ומחשבה. איננו מסוגלים לתפוס שום דבר באופן ישיר כאן ועכשיו. ובטח שלא את עצמנו. עבורנו המציאות היא לא יותר מאשר קולקציה של זיכרונות, אמונות ומושגים. כלומר, אוסף של מילים/מחשבות. לא פלא אם כך שאיננו מאושרים, הרי אנחנו מנותקים ממהות החיים, ממקור כל הטוב. החיים בתוך בית הסוהר למילים הם צל אפל של החיים האמיתיים, הם בריסטול מלא באותיות, שחור על גבי לבן. אנחנו מסתובבים כחסרי חושים, אבודים בעולם של אובייקטים מנטאליים.
 
ניסרגדטה מהאראג' אמר שהמילים עצמן הן לא יותר מאשר גשר ואם חוצים אותן, ניתן להכיר באופן ישיר את הממשות שמעבר להן. הוא הוסיף וציין כי ניסיונות חוזרים ונשנים אלה לחצות אל מעבר למילים הם מה שנקרא מדיטציה. אביב גפן כתב: "תיזהר במילים, הן עושות פרשנות מיותרת" (מתוך שירו "הייתי שר לך"). ייתכן שהתכוון למשהו אחר לגמרי, אך בחרתי להביא את זה לכאן. השלב הראשון בדרך החוצה מבית הסוהר הוא להבין שכל חווית החיים שלנו כיום מבוססת על אותה פרשנות מיותרת. במילים אחרות, השלב הראשון הוא להכיר בכך שאנחנו כלואים בתוך בית סוהר, לראות את זה. השלב השני הוא להכיר בכך שמדובר בבית סוהר שלא קיים. אגב, זו הסיבה השנייה מדוע לא ניתן להשתחרר ממנו.
 
לא ניתן להשתחרר מבית הסוהר הזה משום שכל מה שמרכיב אותו זה מילים ומחשבות ואלה מטבעם חסרי כל ממשות משל עצמם. כמו שנוהג לומר אחד ממוריי הדגולים יונתן הריסון: "יש כמה אנשים שהצליחו להשתחרר מבתי כלא שמורים ביותר, אבל אף אחד מעולם לא הצליח להשתחרר מבית סוהר דמיוני".
 
הסתכלו סביבכם ובתוככם כאן ועכשיו, הקשיבו היטב. האם תוכלו להבחין בהבדל העצום בין הזיכרון של המילה לבין הדבר האמיתי? הכירו במילים וכבדו אותן, אבל אז בדקו מה זה באמת, במובן חי וממשי, במובן עכשווי. תוכלו לתרגל זאת עם כל דבר שאתם פוגשים. לדוגמא: אתם מסתכלים על עציץ. הידע שלכם מיד אומר לכם שזהו 'עציץ'. אם לידכם היה יפני שלא יודע עברית, הידע שלו היה אומר לו את המילה השייכת לשפה שלו, וכן הלאה אם לידכם היו גם הודי, בריטי וסודני. אבל העציץ האמיתי שלפניכם הוא מה שהוא ולא ממש אכפת לו אם אתה קוראים לו 'עציץ' או 'שולחן', הוא עדיין בכל מקרה הוא.
 
הכירו במילה, כבדו את המושג, ואז הניחו אותם בצד ושאלו: "מה זה באמת? מה זה עכשיו?" עשו זאת גם כלפי עצמכם. ראו את העובדה שאינכם מי שאתם חושבים שאתם. שאלו "אם אינני מי שנדמה לי שאני, אז מה אני בעצם?" כל תשובה היא ידע וכל ידע הוא בורות. האמיתי לא מדבר במילים, אלא בממשותו בלבד. המציאות ריקה מכל מה שאתם חושבים, ריקה מכל מילה, אפילו מהמילה 'מציאות'.
 
באהבה,
יואב זילכה
 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
חזרה למעלה
  דף הבית  |  מנטור  |  מאמן אישי  |  אימון עסקי  |  קואצ'ינג  |  הצלחה  |  coaching  |  מנטורינג  |  התפתחות אישית  |  מדיטציה  | מנטור אישי  | מנטור עסקי  
© כל הזכויות שמורות ליואב זילכה - Mentor Me                                
  יעוץ זוגי  |  עוגות יום הולדת  |  מתנה  |  מאמנים אישיים  |  מורה למדיטציה  |  האזנה  |  מדיטציה  
 
לייבסיטי - בניית אתרים