הזמנה "לעשות שולם" עם החיים
 
 

 


 


 

 הזמנה "לעשות שולם" עם החיים

דף הבית >> בלוג - מאמרים >> התפתחות אישית | צמיחה רוחנית | מדיטציה >> הזמנה "לעשות שולם" עם החיים
 
‏יום שני, 3 בפברואר 2014
 

התפתחות אישית

הזמנה "לעשות שולם" עם החיים


קורה שבני האדם מסתכסכים ביניהם והופכים "להיות ברוגז". אדם אחד כועס, עצבני או מאוכזב מאדם אחר ומחליט להתעלם מקיומו. במקרים רבים גם האדם השני כועס ושניהם אינם מעוניינים להתראות ולדבר זה עם זה. הזמן עובר לו וככל שהזמן עובר הם מתרחקים יותר ויותר ומשימת ההשלמה הופכת קשה וכבדה יותר. הם מתרגלים "להיות ברוגז" ונראה שהנגישות להשלים הולכת ומתערפלת. מצאתי שדבר דומה קורה כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו עם החיים.

מגיע רגע שבו אנחנו מרגישים כאילו שהחיים נותנים לנו סתירה. הדברים לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים, משהו מתפורר, משהו קורס, משהו לא מצליח להתרומם. ואנחנו מתעצבנים, אנחנו כועסים, אנחנו מתוסכלים, אנחנו אומרים: "המציאות זה לא מה שהיה אמור לקרות" או "החיים זה לא מה שסיפרו לי, לא בשביל זה אני כאן" או "החיים זה לא מה שסיפרתי לעצמי".

ומאותו הרגע אנחנו מתחילים לשמור טינה, אנחנו מחליטים "להיות ברוגז" עם החיים, להתנגד להם, להתעלם מהם, "לסחוב" להם את מה ש"הם עשו לנו". עד כאן זה אולי נראה לכם שמדובר באיזשהו אירוע חד פעמי שמאותו אירוע והלאה החלטנו לשמור טינה, אך ברוב המקרים מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בחיינו, סוג של הרגל. הרגל שמפתח איזושהי טינה קבועה כלפי החיים, כלפי הנסיבות, כלפי מה שקורה, כלפי מצב חיינו בתחומים שונים.

לאט לאט קורה דבר מעניין, אך מסוכן מאוד: ההתנגדות הזו, הטינה הזו, הברוגז הזה, הופכים להיות חלק מהזהות שלנו. טיפסנו על עץ גבוה ולא רק שאנחנו לא רוצים לרדת ממנו, אלא שאנחנו פוחדים לרדת ממנו, פוחדים לוותר על ההתנגדות כי אנחנו כביכול פוחדים לוותר על "עצמנו". המילה "עצמנו" כתובה כאן במרכאות מאחר וזהו לא העצמי האמיתי שאנחנו. לוותר על ההתנגדות ועל הרוגז משמעו לוותר על סט הדעות והאמונות שבשבילם יצאנו למלחמה מלכתחילה. ומאחר ואנחנו מזוהים עם הדעות והאמונות שלנו, אז אנחנו גם מזוהים עם ההתנגדות שכביכול שומרת עליהן.

מדוע זה כל כך מסוכן? מפני שאנחנו מתרגלים לחיות בהתנגדות, מתרגלים "להיות ברוגז" עם החיים, מתרגלים לחיות במצב קבוע של חוסר קבלה. וחיים כאלה הם חיים של סבל גדול מאוד. אנחנו כל כך מתרחקים מהחיים, עד כדי כך שאנחנו כבר לא מרגישים חיים. אנחנו כלואים בתוך כלא שאנחנו יצרנו במו ידינו מתוך חוסר מודעות. והכלא הזה גורם לנו לחוש שאנחנו נפרדים מהחיים. ואז אנחנו גם מתפלאים כל פעם מחדש איך זה שהעולם לא יכול לספק אותנו, איך זה שהוא לא יכול להעניק לנו אושר, איך זה שהוא לא יכול לספק לנו תחושת עצמיות חזקה יותר.

נשמע מטורף לחלוטין, נכון? נשמע לא שפוי בעליל, נכון? אני לגמרי מסכים איתכם, אך עלינו לזכור שזהו מצב מאוד "נורמאלי". נורמאלי אך משוגע. כמעט כולנו חיים בסרט הזה במידת עוצמה כזו או אחרת. חלקכם אולי יסרבו להסכים איתי, אך זוהי רק דעתי. ודעתי היא שזוהי המחלה הגדולה ביותר של האנושות. האמא של כל המחלות וזו שאם הייתה מתרפאת, מחלות רבות היו מתרפאות בעקבותיה. המחלה של התודעה האנושית במצבה הנוכחית. מחלה שגורמת לנו ליצור סבל עצום עבור עצמנו, עבור האנשים שמסביבנו, עבור הטבע ועבור יצורים חיים רבים.

לחשוב שאתה נפרד מהחיים זה אומר לחיות באשליה. שכן, כיצד אפשר להיות נפרד מהחיים ולהישאר חי. אדם אינו יכול להתקיים אם הוא נפרד מהחיים. אם אתה חי משמעו שאתה החיים, משמעו שהדבר הזה שנקרא "חיים" מגלם את עצמו בך עכשיו. לכן אפילו המילים: "החיים שלי" אינן נכונות כשמדברים במונחים אבסולוטיים. שהרי החיים הם לא שלנו, החיים הם אנחנו. החיים מגלמים את עצמם במגוון עצום של צורות זמניות שבאות וחולפות. כרגע, באופן זמני, הגוף שלנו והמבנה הפסיכולוגי שלנו מהווים צורות שהחיים זורמים דרכן ומבטאים את עצמם דרכן. ומה אנחנו במהותנו אם לא החיים בכבודם ובעצמם?

במקום להיות, התרגלנו "להיות ב- רוגז", כלומר להיות בהתנגדות. כשאדם בהתנגדות הוא חש נפרד וכשהוא חש נפרד הוא מאבד את עצמו. גם אם ההתנגדות שלו תשמש לו דלק להשיג מגוון רחב של דברים חומריים, חיצוניים, בסופו של דבר הוא תמיד יחוש שיש לו הכל, אבל אין לו כלום. מדוע? מפני שאין לו את עצמו. מה הכוונה? הכוונה היא שחומת ההתנגדות שהוא בנה היא כל כך גבוהה ועבה שהיא מסתירה ממנו את הווייתו, את החיים הזורמים בו, את החיים שהוא. לכן הוא תמיד חש שמשהו חיוני חסר, שזה לא זה. אז הוא מתחיל לחפש את עצמו בעולם, בנסיבות, במה שקורה או לא קורה, בקריירה, במערכות יחסים, בעבר, בעתיד, במחשבות, ברגשות, בחפצים. הוא מחפש וכמובן שהוא לא מוצא. הוא דורש מ"החיים" שיספקו אותו, שימלאו אותו, שישלימו אותו ויתנו לו את תחושת העצמי שהוא רוצה.

והוא תמיד מתאכזב וזאת בשל שלוש סיבות עיקריות: ראשית, מה שמשותף לכל המקומות שבהם הוא מחפש זה העובדה שבאף אחד מהמקומות האלה הוא לא יכול למצוא את עצמו. שנית, טבעם של כל הדברים הוא ארעי ולכן לעולם לא יוכל האדם למצוא בהם סיפוק קבוע. במוקדם או במאוחר, כל צורה (פיזית או פסיכולוגית) נועדה להתפרק. ואחרונה: לעולם לא ניתן לחפש משהו שכבר נמצא.

מהו המקום היחידי שבו אנחנו לא טורחים אף פעם לחפש? במקום שכבר נמצא, בפנים, כאן ועכשיו. ברגע הזה. ולמה אנחנו לא טורחים לחפש כאן? בגלל שזה קשה לנו? ולמה זה קשה לנו? בדיוק מאותה סיבה שזה קשה להשלים עם מישהו שהיית ברוגז איתו למשך זמן כל כך רב. להיות באופן מלא עם מה שנמצא עכשיו, עם הצורה שהרגע הזה תופס, זו משימה לא קלה בכלל. וזאת מפני שהיא סותרת לחלוטין את דרך החיים שבה התרגלנו לחיות – את ההתנגדות. לאפשר לרגע הזה להיות כפי שהוא (בפנים ובחוץ) ולקבל את זה, זה אומר לוותר על ההתנגדות. ולוותר על ההתנגדות זה אומר כאמור לוותר על "עצמנו", על הזהות של הכועס, המאוכזב, הקורבן, זה שהחיים התאכזרו אליו. זה מאוד מפחיד לקבל את מה שיש, זה פחד מוות (פחד מהמוות של "עצמנו"). אבל מהו "העצמנו" הזה אם לא אשליה – אשליית "העצמי הנפרד מהחיים".

הגיע הזמן "לעשות שולם" עם החיים, להתאחד איתם מחדש. זוהי הזמנה לפיוס, הזמנה להשלים. להשלים תרתי משמע. גם מלשון 'שלום' וגם מלשון 'שלם'. מכיוון שלעולם לא נחוש שלמים עד שלא נשלים עם החיים, עד שלא נוותר על ההתנגדות. לעולם לא נמצא את עצמנו אם לא נוותר על "עצמנו".

אז איך "עושים שולם"? ראשית, צריך להיפגש, להתוודע זה לזה מחדש, להסתכל זה על זה, להקשיב זה לזה, להבין זה את זה, להיפתח זה לזה. ויש רק מקום מפגש אחד שבו כל זה יכול לקרות: הרגע הזה! וכמו שהברוגז לא היה אירוע חד פעמי, גם ההשלמה היא לא אירוע חד פעמי. אנחנו צריכים "לעשות שולם" עם החיים שוב ושוב, מרגע לרגע, להתרגל לדרך החיים החדשה הזו של לחיות ללא התנגדות. זה לא יהיה קל, אבל גם עם ההתנגדות זה לא בדיוק קל לחיות.

יש הבנה שמאוד מקלה על הפיוס הזה, הבנה שלפעמים קצת קשה להבין: תכליתו העליונה של העולם החיצוני היא לתסכל אותנו שוב ושוב! זה חלק מהתוכנית של 'התמונה הגדולה'. למה? כדי לאלץ אותנו להיכנע למה שיש ולסגת מההזדהות עם צורה. העולם יתסכל אותנו עד שנבין שאנחנו לא יכולים למצוא בו את עצמנו, עד שנבין שהוא לא יכול לספק אותנו ליותר מכמה רגעים. הוא לא יכול! הוא לא מסוגל! הוא לא בנוי לעשות זאת. טבעו בר חלוף, כל הדברים מופיעים ונעלמים, כל מה שבא טבעו ללכת ושום דבר שבא והולך הוא לא את, הוא לא אתה.

עם ההבנה הזו, אנחנו מתחילים בפיוס. אנחנו מבקשים סליחה מ"החיים", מהעולם, ממה שקורה. אנחנו מרגישים כמו אבא שחלם שהבן שלו יהיה שחקן ב NBA עד היום שבו הוא השלים עם העובדה שהבן שלו נכה וכל גופו משותק. הוא מלא דמעות, דמעות של בקשת סליחה. הוא פתאום אומר לבנו: "במשך שנים התנגדתי, במשך שנים דרשתי ממך להיות אחר ממה שאתה, במשך שנים כעסתי על אלוהים שהביא לי אותך, אבל עכשיו הבנתי שאתה לא יכול להיות אחר".

נסו להגיד את זה לחיים עכשיו: "אני מבקש סליחה, אני כבר לא צריך שתהיו אחרת". "הרי אם גם ככה אתם לא יכולים להעניק לי אושר, סיפוק או את עצמי, אז מה זה משנה? תהיו איך שתהיו. אני לא צריך אתכם בשביל להיות אני, אני גם לא צריך זמן בשביל להיות מי שאני". הסיבה היחידה שאנחנו זקוקים לזמן היא כדי להיות בשלים ופתוחים על מנת לשמוע את האמת שאנחנו לא זקוקים לזמן (עבר או עתיד) בשביל להיות אנחנו באופן המלא והשלם ביותר שיכול להיות.

עם ההבנות האלה מתפתחים בנו היכולת והרצון לאפשר למה שיש להיות כפי שהוא. וכל רגע קטן של קבלה, כל רגע של "שולם עם החיים" קורא תיגר על שנים רבות של "ברוגז" ושובר חומות גדולות של התנגדות.

המשך יבוא...

באהבה,
יואב זילכה

אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם.
רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
חזרה למעלה
  דף הבית  |  מנטור  |  מאמן אישי  |  אימון עסקי  |  קואצ'ינג  |  הצלחה  |  coaching  |  מנטורינג  |  התפתחות אישית  |  מדיטציה  | מנטור אישי  | מנטור עסקי  
© כל הזכויות שמורות ליואב זילכה - Mentor Me                                
  יעוץ זוגי  |  עוגות יום הולדת  |  מתנה  |  מאמנים אישיים  |  מורה למדיטציה  |  האזנה  |  מדיטציה  
 
לייבסיטי - בניית אתרים