מהו המשחק היומיומי שמונע מאיתנו להיות חופשיים?
 
 

 


 


 

 מהו המשחק היומיומי שמונע מאיתנו להיות חופשיים?

דף הבית >> בלוג - מאמרים >> התפתחות אישית | צמיחה רוחנית | מדיטציה >> מהו המשחק היומיומי שמונע מאיתנו להיות חופשיים?
 
‏יום רביעי, 8 בינואר 2014
 

התפתחות אישית

מהו המשחק היומיומי שמונע מאיתנו להיות חופשיים?


ישנו משחק שרובנו משחקים בו מדי יום. משחק פנימי, משחק נפשי שאנחנו לוקחים בו חלק מרגע לרגע. אנחנו כל כך רגילים ואוהבים לשחק את המשחק הזה, כך שהפכנו שקועים בו לגמרי וקשה לנו להעלות על הדעת שיש דרך חיים אחרת שהמשחק הזה הוא לא חלק ממנה. על פני השטח, לא ניכר שיש במשחק שום דבר רע. להיפך, אנחנו משום מה חושבים שהוא טוב ומועיל לנו ולכן אנחנו נהנים לשחק בו. אבל האמת היא שהמשחק הזה מונע מאיתנו את הדבר היקר ביותר שכולנו חושקים בו, גם אם איננו מודעים לכך שאנחנו חושקים בו. הדבר הזה נקרא חופש, חופש נפשי אמיתי וקבוע.

אנחנו חושבים שאנחנו רוצים להיות מאושרים, להיות עשירים, להיות שמחים, להיות שלווים ועוד ועוד. אבל מתחת לכל אלה יש רצון אחד עמוק ביותר של הנפש להיות חופשייה. להיות חופשייה כמו שהיא אמורה להיות במצב הטבעי והבסיסי ביותר שלה. החופש הנפשי האמיתי הוא המקור של כל שאר הדברים להם אנחנו מייחלים. והחופש הזה מוסתר מאחורי המשחק ההוא.

אז מהו המשחק שכמעט כולנו משועבדים לו? מהו המשחק שמשאיר אותנו כלואים בהתניות נפשיות ובחוסר אושר?

המשחק הזה נקרא "Like / Dislike". מוכר לכם? ודאי שכן. כמעט כולנו משתמשים בפייסבוק מדי יום ולכן אנחנו מכירים טוב מאוד את המשחק הזה. אבל לא רק משם אנחנו מכירים אותו. למעשה, הסיבה שתרבות ה Like בפרט ותרבות הפייסבוק בכלל נחלו הצלחה כל כך גדולה וחובקת עולם, היא מפני שהן משקפות מנגנונים אנושיים-פסיכולוגיים בסיסיים ביותר.

הרי אנחנו משחקים את משחק ה "Like / Dislike" לא רק בפייסבוק, אלא בכל רגע ורגע בחיינו. כל דבר בו אנחנו נתקלים במהלך היום, כל אדם אותו אנחנו פוגשים, כל אירוע, כל מה שקורה (בחוץ ובפנים) מיד מקבל מאיתנו תגובה של 'אוהב' או 'לא אוהב'. בואו ניקח את תחום העבודה לדוגמא...בעבודה שלנו ישנם אנשים שאנחנו אוהבים ויש כאלה אנחנו לא אוהבים. יש את המשימות שאנחנו אוהבים לעשות ויש כאלה שאנחנו נכנסים לדיכאון רק מלחשוב עליהן. אנחנו מסיימים את יום העבודה ונוסעים הביתה. אם הכביש די ריק והתנועה זורמת, אנחנו מסמנים 'אהבתי'. אם יש פקקים אנחנו מסמנים 'לא אהבתי'.

אבל זה לא קורה רק בחוץ, אלא גם בפנים. מחשבות מופיעות וחולפות, רגשות באים והולכים, תחושות מגיעות ונעלמות. ואנחנו ממשיכים במשחק גם כאן. יש מחשבות שמקבלות 'לייק' ויש כאלה שלא, יש רגשות שמקבלים 'לייק' ויש כאלה שמקבלים דחייה. יש תחושות שאנחנו אוהבים ויש תחושות שאנחנו שונאים. על פניו, הכל נראה טבעי לחלוטין עד כה, נכון? ייתכן אפילו שחלקכם תוהים: "מה היואב הזה רוצה? לאן הוא חותר כאן? מה הבעיה עם זה?"

הבעיה היא שהתגובות הרגעיות האלה של אהבה ודחייה מתפתחות לתגובות עמוקות יותר של השתוקקות וסלידה ואלו מובילות להיקשרות והיקשרות מובילה לסבל, לחוסר אושר, לשעבוד. אז בפייסבוק זה אולי נחמד לשחק את המשחק הזה, אבל המשחק הזה בפייסבוק רק משקף את מה שאנחנו עושים כל הזמן בתוכנו. לאט לאט אנחנו מחלקים את חיינו לשתי מגירות: מגירה אחת שנקראת 'אוהב' ומגירה שנייה שנקראת 'לא אוהב'.

חלקים שלמים מהחיים שלנו אנחנו חותכים ומדחיקים למגירה הפחות אהובה. אנחנו מצמצמים את החיים רק למספר דברים שנמצאים במגירת ה 'אהבתי'. ואז אנחנו מנסים להיצמד ככל שניתן למגירת  הדברים האהובים ולהרחיק מאיתנו את המגירה השנייה. במקום להיפתח לחיים באשר הם ולהיות עם כל מה שקורה כפי שהוא, אנחנו מתנים את נפשנו ויוצרים תלות. בכך אנחנו מגבילים את עצמנו ואת החופש שלנו.

מאחורי דפוס ההתנהגות הזה יש תנאים: "אם הדברים יתגלגלו כמו שאני רוצה, אז אני אהיה מאושר. אם לא, אז לא". לכאורה נראה כי התנאים האלה עדיין משאירים סיכוי של 50% שנהיה מאושרים (במידה והדברים ילכו כמו שאנחנו רוצים). אבל גם כשזה קורה, זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן. זה תענוג רגעי שחולף מהר. מדוע? מפני ששום דבר אינו קבוע בחיים, הכל ארעי. מעולם לא שמעתי על אף אדם שהדברים הולכים תמיד בדיוק כפי שהוא רוצה. ולכן, להיות תלוי במשהו כדי להיות מאושר, שלוו או חופשי, זו אחת הדרכים הכי פחות מומלצות לחיות.

עכשיו חלקכם עשוי לומר: "אבל אני לא תלוי בשום דבר, אני מאושר וטוב לי ככה". אם אכן כך אמרתם, אני מציע לכם לבדוק את עצמכם שוב לעומק. כי כל עוד אנחנו בעסק הזה של "אוהב / לא אוהב", אנחנו עדיין לא חופשיים. הנפש עדיין מכילה התניות, מכילה השתוקקויות, מכילה סלידות, מכילה רגשות מודחקים, מתחים ועוד.

אם שום דבר אינו קבוע, לא בחוץ ולא בפנים, אז זה אומר שגם האושר אינו קבוע. ואם האושר אינו קבוע, אז כיצד נוכל להיות מאושרים? התשובה היא שלא נוכל. לא נוכל להיות מאושרים באופן קבוע. לפחות לא כמו שאנחנו חושבים שזה יהיה.

אז מה כן אפשרי?

אפשרי שנהיה חופשיים מחוסר אושר. אפשרי שנהיה חופשיים מהתניות, אפשרי שהנפש תהיה משוחררת לחלוטין. ומתוך החופש הזה, מתוך השחרור הזה, עולים ביטויים טבעיים של הוויה. עולה שמחה, עולה צחוק, עולה שלווה פנימית עמוקה, עולה אהבה, עולה חמלה, עולה קלילות, עולה חיוניות. אפשר גם לקרוא לכך אושר אם אתם מתעקשים, אבל זהו לא האושר הרגעי שאנחנו מכירים. זהו משהו עמוק הרבה יותר, משהו שהזמן לא נגע בו. במצב זה, אנחנו חופשיים לחלוטין, נפשנו לא יודעת סבל.

נשמע לכם כמו חלום? נשמע לכם אוטופי? למען האמת זהו מצבה הטבעי של הנפש. החופש הזה זה הבית הטבעי שלה. ואנחנו יכולים לחזור הביתה, בסופו של דבר זה עניין של תרגול. תרגול של התבוננות פנימה אשר באמצעותו אנחנו מפתחים שתי מיומנויות שהן הכרחיות לחופש פנימי: מודעות ואיזון נפשי. אנחנו מתחילים להתבונן במשחק הזה שאנחנו משחקים ובארעיות של האובייקטים החיצוניים והפנימיים שמהווים את כלי המשחק שלנו. לאט לאט מתפתחת ההבנה, ההכרה באשלייתיות של המשחק הזה, בחוסר ההיגיון שבו.

פתאום אנחנו קולטים כמה מוזר זה. אם הכל ארעי, אז מה הטעם להשתוקק לדברים. הרי עוד רגע הם כבר לא יהיו בידינו, עוד רגע ואנחנו לא נהיה כאן בשביל להחזיק בהם. ואם הכל ארעי, אז מה הטעם לסלוד מדברים. הרי עוד רגע הם יחלפו כאילו לא היו, עוד רגע אנחנו נחלוף כאילו לא היינו. זהו משחק שלעולם לא נוכל לנצח בו. לעולם לא נוכל לקרב אלינו רק את הדברים שאנחנו אוהבים ולהשאיר אותם, ולהרחיק מאיתנו את הדברים שאנחנו לא אוהבים מתוך הכוונה שלא יתקרבו אלינו אף פעם.

אז אם הכל ארעי, איך נוכל להיות חופשיים? דווקא בגלל זה אנחנו יכולים להיות חופשיים, דווקא בגלל שהכל ארעי! מתוך התובנה העמוקה שבאה מההתבוננות בארעיותם של כל הדברים, מתבטלות התגובות הנפשיות של השתוקקות וסלידה וכשאלה מתבטלות, מתפוגגת ההיקשרות. וכשמתפוגגת ההיקשרות, מתפוגג הסבל. הנפש חופשייה, מאוזנת. אנחנו לא מגיבים, נשארים בהשתוות נפש מול כל מה שמופיע....וחולף.

אז נכון, יש שיגידו לכם שמדובר בתרגול שיכול לקחת חיים שלמים ואולי אפילו מספר גלגולי חיים. אולי הם צודקים ואולי לא. הרי מאיפה להם לדעת כמה זמן זה ייקח? מאיפה לכם לדעת כמה זמן זה ייקח? מאיפה לי לדעת כמה זמן זה ייקח? מי יודע? אף אחד! מה שבטוח זה הדבר הבא: החיים הם הרגע הזה, הם מה שקורה עכשיו. ובעכשיו הזה אתם יכולים לעשות צעד אחד בדרך לסבל או צעד אחד בדרך לחופש. במה אתם בוחרים?

אם אתם בוחרים בדרך אל הסבל, תמשיכו עם המשחק של "אוהב / לא אוהב", תמשיכו להגיב ולהיות מכורים לתגובות. ואם אתם בוחרים בדרך אל החופש, יש שני צעדים ראשוניים וחשובים מאוד שאתם יכולים להתחיל לתרגל כבר עכשיו. הצעד הראשון הוא להתבונן במשחק של "אוהב / לא אוהב". נסו "לתפוס" את זה בזמן אמת, לזהות את זה מבלי להזדהות עם זה, להסתכל על המשחק במקום לשחק בו. נסו לראות את כל השלבים של המשחק ואיך הוא תמיד מסתיים בצורה כזו או אחרת של סבל. הצעד השני הוא להיפתח לחיים באשר הם ולנסות לאמץ גישה פנימית של "כל מה שבא, ברוך הבא כפי שהוא. אני נותן לו להיות, אני עם זה".

המשך יבוא...

באהבה,
יואב זילכה  
 
 
אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם.
רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
חזרה למעלה
  דף הבית  |  מנטור  |  מאמן אישי  |  אימון עסקי  |  קואצ'ינג  |  הצלחה  |  coaching  |  מנטורינג  |  התפתחות אישית  |  מדיטציה  | מנטור אישי  | מנטור עסקי  
© כל הזכויות שמורות ליואב זילכה - Mentor Me                                
  יעוץ זוגי  |  עוגות יום הולדת  |  מתנה  |  מאמנים אישיים  |  מורה למדיטציה  |  האזנה  |  מדיטציה  
 
לייבסיטי - בניית אתרים